הרגע שבו אכזבתי אותו בכותל
איתי סוף סוף הגיע למצוות. הוא היה כל כך גאה, עמד שם עטוף בטלית שלו.
"סבא, אתה עולה איתי לתורה, נכון?" הוא שאל, והעיניים שלו פשוט בהקו.
"ברור," עניתי לו. "אני לא אפסיד את זה בעד שום הון שבעולם."
אבל כשהתחלנו את ההליכה הקצרה ברחבה לכיוון הכותל - אולי 150 מטר בסך הכל - כפות הרגליים שלי התחילו לפעום מכאב. ואז הגיעה השריפה. הרגשתי כאילו מישהו מצמיד מצת לכפות הרגליים שלי.
כשהגענו לחצי הדרך, ה"מחטים" היו כל כך חדות שאיבדתי את שיווי המשקל שלי. הרגליים שלי הרגישו כבדות, אבל בו זמנית רדומות לחלוטין.
עצרתי.
"סבא חייב לשבת," לחשתי. "תמשיכו בלעדי."
צפיתי מכיסא פלסטיק במרחק 50 מטרים בנכד שלי הופך לגבר. ראיתי את ניצוץ האכזבה בעיניים שלו רגע לפני שהוא פנה לכיוון הכותל.
לא הצלחתי ללוות את הנכד שלי 150 מטרים ביום החשוב ביותר בחייו.
הייתי אסיר בתוך הגוף של עצמי.
משהו היה חייב להשתנות.
